השקדייה עודנה פורחת והגיע הזמן לדון בכשרות השקד ומוצריו. מטהו של אהרון היה עץ שקד, שכך מבואר בפרשת קרח. רש”י (יז) מסביר כי השקד הוא “הפרי הממהר להפריח מכל הפריות”, ואכן השקד הוא הפרי הראשון המבשיל כבר באמצע החורף.
קיימים שני מיני שקדים: שקד הבר, אותו מכנים חז”ל ‘שקדים המרים’, והשקד המתורבת המכונה ‘שקדים המתוקים’. הראשונים משמשים בתעשייה לאחר הוצאת החומצה הציאנית הרעילה. למעשה מדובר בגלעין שעיר כאשר החלק הנאכל הוא הזרע; ואילו המתוקים משמשים לאכילה קלויים או חיים ומכילים ויטמינים, ולכן בעלי ערך תזונתי רב.
השוני הזה גורם למצב הלכתי פרדוקסלי במה שנוגע לתרומות ומעשרות: כיוון שחיוב הפרשת מעשרות חל רק כאשר הפרי ראוי לאכילה, הרי ששקדים המרים חייבים במעשרות כל עוד לא הבשילו ושקדים המתוקים חייבים רק לאחר שהבשילו (מעשרות א, ד). אמנם השו”ע פסק (יו”יד שלא) כי המרים פטורים ‘בין גדולים בין קטנים’.
עובדת שני המינים – המר והמתוק – מעלה כמובן את שאלת הכלאיים, ולמרות שהם שונים בטעמם בכל זאת מקובל להכריע כי אין איסור כלאיים בנטיעתם יחד. בניגוד לטענות המקובלות שנאמרות בדרך כלל ללא ביסוס, בדיקות רבות שעשיתי מוכיחות כי שמירת השקד בתנאים מיטביים שומרת על הפרי מנגיעות חרקים ותולעים.
רוב יבול השקדים מגיע מחו”ל (מדינת קליפורניה מספקת מעל 80% מהתצרוכת העולמית), אולם יש לא מעט מגדלי שקדים גם בישראל – מעט במדבר יהודה ובעיקר בכרמל, בשומרון ובגליל. ביבול ארץ ישראל יש לקיים כמובן מצוות התלויות בארץ. פירות שביעית של השקד מצויים החל מחודש אייר של השנה השביעית ועד אלול של השנה השמינית.
הדיון בכשרות מוליך אותנו כמובן למוצר החשוב ביותר של השקדים: המרציפן. מהיכן הגיע המרציפן? ובכן… תלוי את מי אתם שואלים. מסורת אחת מייחסת את המרציפן לעיר ליבק במדינת שלזיג הולשטיין על שפת הים הבלטי ועד היום מיוצר שם מרציפן איכותי. המסורת השנייה מייחסת את המצאת המרציפן לעיר טולדו, לזמן שלטונו של אלפונסו השביעי מלך קסטיליה, משם נפוץ המרציפן לעולם המוסלמי ושם הוא נאכל עד היום בלילות הרמדאן. הגרסה השלישית רואה בסין את מקור המרציפן: למעשה, ייתכן מאוד שכולם צודקים והרעיון לטחון מרציפן לעיסה ולמתק אותו בסוכר נולד במקביל במקומות שונים (ממש כמו הרעיון של הבירה שנוצר במקביל במקומות שונים).
המרציפן הגולמי הוא כאמור תערובת של שקדים טחונים לעיסה ותוספת תמצית שקדים מרים, המשמשת במקרה זה כחומר משמר. כמו כן מוסיפים למרציפן סוכר נוזלי ולפעמים חלבון ביצה. מרציפן שכזה הינו חומר גלם כשר ואינו מצריך כשרות באופן מיוחד, ומאחר שהשקדים נאכלים כמות שהם חיים אין בהם איסור בישול נוכרי. עם זאת, לאור העובדה כי כיום מתווספים למרציפן לא פעם חומרי גלם נוספים כגון צבעי מאכל שונים, חומרי טעם וחומרי ציפוי – הרי שאין לצרוך מרציפן שכזה ללא בירור מוקדם.
בהזדמנות אחרת ליבנו את שאלת היתר שתיית חלב שקדים או בישול חלב שקדים עם בשר. בחלב השקדים העשוי שקדים טחונים בצירוף מים, ולעתים גם ממתיקים, אין בדרך כלל בעיות כשרות אלא אם כן מתווספים לו טעמים שונים או חומרים משמרים ואימלוספיירים. כדאי מאוד לבדוק שאין למוצר תוספת חלב פרה שהופכת אותו לחלבי.
מוצר לוואי נוסף של השקד הוא משקה הרוזטה, שטעמו דומה מאוד למרציפן. המשקה הוא למעשה תערובת של סחיטת שקדים מתוקים ומרים וצבעו חלבי. מקורו של המשקה בצפון אפריקה וכאשר הוא מגיע כמות שהוא אין בו בעיות כשרות. אם מוסיפים לו חומרי הצללה או טעם או אלכוהול, הרי שאין לשתות אותו ללא בירור כשרותו.
הכותב משמש ראש מערך הכשרות של רבני צהר ומומחה לכשרות תעשייתית וחומרי גלם