השוק הגלובלי הוא מסימניה של הכלכלה המודרנית. כשאירופה מתכסה בשוקי חג המולד, עולות שאלות הלכתיות לגבי יחסי המסחר עם הגויים. האם ניתן לשלוח להם כרטיסי ברכה לחגים? שאלות אלו אינן חדשות והן קיימות משעה שיהודים וגויים החלו לחיות אלו לצד אלו. הסוגיה המרכזית לענייננו מצויה במשנה הראשונה במסכת עבודה זרה הקובעת כי ג’ ימים לפני חגם של הגויים אסור לסחור עמהם. בירושלמי נחלקו האמוראים בטעם הדבר. האם מגמתו למנוע מהגוי שמחה, או אפילו לגרום לו צער (ראב”ד בפירושו לסוגיה)?
בניגוד לירושלמי שבו כמעט אין מחלוקות, הסוגיה בבבלי (ז:) מרובה בשיטות שונות ביחס להיקף האיסור. בפסיקת ההלכה מחלק הרמב”ם בין ארץ ישראל לחו”ל. בעוד שבארץ ישראל אסור לסחור עם הגויים כבר שלשה ימים לפני חגם, הרי שבחו”ל האיסור הוא ביום חגם בלבד. בעוד שיסוד ההלכה בירושלמי הוא החובה לגרום צער לגוי, הרי שכאשר מגיעים לפסיקת ההלכה לא נותר לכך זכר. הט”ז (יו”ד קמח, ב) טוען שהיות והאיסור הוא לגרום לגוי שמחה יתרה, הרי שאיסור זה חל דווקא על מתנה ממשית של חפץ מיוחד. על פי שיטה זו האיסור מצומצם בהרבה, לכן נתינת המתנה או שליחת כרטיס ברכה הם חלק משגרת יחסים עסקיים ולא אמורה להיות בכך בעיה.
לעומת זה, לאחל לחבר או ל”בן משפחה” גוי (גם זה קיים…) הוא משהו הרבה יותר בעייתי. דומה כי מפני דרכי שלום יש לברך ברכות כלליות ביותר אבל לא משהו שמזכיר את שם החג עצמו, או מטבע ברכה שהגויים נוהגים לברך בו (הברכה הרוסית = новым годом נובי גוד, בהחלט בסדר). אם יש בכל זאת צורך לתת מתנה מומלץ להקדים אותם ג’ ימים לפני ה”חג” או לג’ ימים לאחריו.

ראינו שיש הבדל בין ארץ ישראל לחו”ל. מה משמעותו? דברי הט”ז (שם, ס”ק ד) חשובים: “לפי שהנכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם”. קולא זו מאוד משמעותית כיוון שהעולם הסובב אותנו הוא ברובו חילוני.
לא נוכל בדיון זה שלא להתייחס לשאלה הבסיסית, והיא עד כמה הנצרות של ימינו אכן נחשבת לעבודה זרה? רגילים לצטט את דברי הרמב”ם (הל’ עבודה זרה פ”י, א) הקובע כי הנצרות היא עבודה זרה. יחד עם זאת, הרמב”ם אינו מסביר מדוע ולא פעם הוא כורכם יחד עם יהודים מחטיאי הרבים. ייתכן שהדבר קשור לעיקרי האמונה שקבע ולכך שהנצרות מבטלת את נצחיות התורה, ביאת המשיח והאמונה בשילוש – אך עדיין יש מרחק בין זה לבין עבודה זרה.
לענ”ד, נראה שהמושג ‘עובדי עבודה זרה’ נושא לשיטת הרמב”ם משמעות רחבה הכוללת שני יסודות (עי’ שם פ”ב, א; הקדמת הרמב”ם לפרק חלק): ראשון הוא הזרות – האלהת משהו שאינו הקב”ה, ושני הוא ‘עבודה’ – מעשים פולחניים כלפי הנעבד.
נראה כי לפי שיטה זו ברור מדוע גוי חילוני שחוגג את חג המולד ואת השנה האזרחית אינו נחשב ‘אדוק’ בעבודה זרה.
שיטה חשובה בסוגיה זו היא שיטת המאירי, שבשונה מהרמב”ם חי בסביבה נוצרית. על סוגייתנו הוא מעיר: “נראה לי שדברים אלו לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם, אבל בזמנים הללו מותר לגמרי ומה שאמרו בגמ’ נצרי לעולם אסור אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה”. כוונתו היא אפוא כי מי שיש אמונה בקב”ה, גם אם הוא ‘מאמין’ בנביא אחר או התגלות נוספת אינו עובד עבודה זרה.
לסיכום: ניתן לאחל לעמית עסקי גוי איחולים כלליים לשנה החדשה והחג הנוצרי (למשל:happy holidays ) בלא להזכיר את שם החג. את המתנות יש להקדים או לאחר.

הכותב הוא ראש מערך הכשרות ‘צהר פיקוח מזון’ ומומחה לחומרי גלם וכשרות תעשייתית.