בחודשיים האחרונים המוטיבציה העיקרית שלי לקום בבוקר הייתה טיול החורף השנתי שלנו. המחשבות על הארגון של העניין הדירו שינה מעיני, בקטע טוב: מחשבות על בחירת אזור הטיול, אופי הטיול ומעל הכל – האוכל.
בדרך כלל הטיול הוא בן יומיים, כלומר זמן פרגון מכובד מהמשפחה המוקדש לטיול ולחברים. אני ועוד שלושה, לא “חבורה” אבל גם לא לבד. בול. בטיול כזה אנחנו מקפידים על איזון בין אוכל טוב, מסלול טוב, מצב רוח טוב ועם כל הצניעות – נדמה לי שהצלחנו, אבל על זה בהמשך.
התאספנו כולנו בקריית גת, מי ברכב ומי ברכבת. אחרי ארגון המכונית והשלמת חוסרים יצאנו לכיוון כביש 227 – מעלה עקרבים. הכביש שהיה בשנים הראשונות למדינה הדרך יחידה לאילת, נפרץ על ידי הבריטים בשנת 1927.
כשהגענו לפנייה למעלה עקרבים (בעצם לירידה בו) גילינו כי מע”צ חסמה אותו, כנראה בעקבות בלאי של הכביש במקום אחד או שניים. בכל מקרה החניון של המסלול שבחרנו – מעלה עקרבים הרומי ונחל גוב – נמצא בצד התחתון של מעלה עקרבים ואין צורך לעקוף מחסום…

המסלול הוא מעגלי ומאוד מתאים ליום אביבי של חורף. בקיץ היינו “נצלים” במסלול זה החשוף ברובו לשמש. לפני שיורדים למסלול אנחנו מבחינים ברגם צפיר העומד בהמשך כביש 227, רמז למה שנראה בהמשך.

מהחניון יורד השביל המסומן כחול ואנו מתחילים לעלות במעלה עקרבים הרומי. זהו חלק מדרך המסחר היסטורית של הנבטים ושעליה השתלטו הרומים מאוחר יותר.
העלייה מתונה ברובה אך ארוכה באופן יחסי. לאורך הדרך הנוף נפתח לכל הכיוונים. פה ושם צמחי חצבים מעידים ששווה לבוא לכאן כשהם בפריחה. חלק מהעלייה עובר על משטח סלע ענקי שנראה כאילו הונח כאן כדי ליצור לנו כבש לפסגה.
המפגש עם השביל השחור הוא סוף העלייה. כדאי להמשיך עוד קצת על הכחול אל הפסגה הסמוכה – מצד צפיר. הנוף משם – מהערבה במזרח, דרך נחל חתירה ועד נחלי ים המלח בדרום – משכר והוא קלאסי לעצירת התרעננות.
מצד צפיר היה נקודת אבטחה או עצירה שבנו הרומים על דרך המסחר החשובה הזאת שעברה כאן דרך ערים נוספות (ממשית – זוכרים?) ועד נמל עזה. מהמצד לא נשאר הרבה אך יש בו עדויות למדרגות לקומה נוספת וכן שאריות של סכר ואף לאגירת מי גשמים לשוהים בו.
אחרי ששבענו מהפירות, הקפה והמתוקים ובעיקר מהנוף, חזרנו לצומת המפגש עם השביל השחור והמשכנו עליו עד למפגש עם השביל הירוק. הצומת נמצא על אוכף צר, כשמצד אחד רכס חתירה, נחליו ומישור רותם ומצדו השני נחל גוב. שחור זנב אחד נותן לי לצלם ואינו בורח, כאילו שכח מקיומם של בני האדם ומהפחד מהם.
הכניסה אל הנחל היא דרך מפל נחל גוב והדרך ממנו יורדת בתלילות. מדי פעם אנחנו נעזרים בחבלים וסולמות כדי לרדת לתוך החלק הקניוני של נחל גוב. בתוך הקניון הצר אני מבין במעט כמה כוח יש למים ולרוח אם רק נותנים להם זמן. הנחל מתחתר בסלע, חוצב לנו שביל מפותל. מקום יפה זה נעים ומוצל ובהחלט מוסיף גיוון חשוב לטיול זה. מאזן בין המבט מבחוץ לזה שבפנים, בין הנמוך לגבוה.

סימני הגשם נמצאים בכל מקום: אדמה לחה, מיני צמחים ירוקים מפוזרים – גם על קירות הסלע – ואוויר נקי. אנחנו נפרדים מהנחל לא בלי לראות יעלים בשעת בין ערביים.
זכינו לשקיעה נהדרת אל מול המסלול שזה עתה סיימנו, בזמן שאכלנו בחניון, נהנים מדקות אחרונות של אור. סך הכל מסלול: 5-6 שעות מרווחות.
משם מרחק של חצי שעת נסיעה ואנחנו ב”ראס השיטה” אשר במושב חצבה. על מקום מומלץ זה ועל טיולנו ביום השני – בפעם הבאה.

עוד בסביבה מספר שמורות טבע: “מצלעות המכתש הגדול”, “מכתשים-עין יהב” ו”מצוק הצינים”.

מטייל ותיק שאוהב לטייל בכל העולם, נשוי ואב לשלושה. כותב ומצלם את זה בבלוג שלו ובפלטפורמות נוספות: https://itaiwablog.com, https://facebook.com/Bearfeet-2008119366094602