“נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים” – נתן אלתרמן
השגשוג חסר התקדים העובר על ארץ הצבי מתבטא בין השאר ביותר ממאה אלף (!) יהודים המקימים כאן מדי שנה את ביתם. רגע לפני שהעתיד מכסה את גבעות פסגות אפק בשמלת בטון ומלט, יצאנו אל ארץ בראשית לסיור של חקר, לימוד ותיעוד.
יותר מ- 150 עמיתים גודשים את הרחוב שאך נסלל בשוליה המזרחיים של ראש העין, סביב מדריכנו הדוקטורנט רועי מרום. לאחר תדרוך והדגשת הצורך לשמור ולהגן על ערכי הטבע והעתיקות בשטח, אנו למדים על חשיבות אזור זה בתקופה שלפני אילוף הירקון בידי הטכנולוגיה המודרנית, אז התאפשר המעבר בדרך הים האסטרטגית רק ברצועת אדמה צרה התחומה בין מקורות הירקון להרי השומרון, רצועה אשר עליה חולש אזור הדום השומרון בו אנו נמצאים.
חורבת תאנה (אום אל-תינה)
רועי מנער את אבק ההיסטוריה ומוביל אותנו במעלה גבעה מוריקה הגובלת בשורת בנייני המידות הלבנים, ומכונה חורבת תאנה (ח’רבת אום אל תינה). בין החורבות מבנה בזיליקה, מחולק לאולמות אורך על ידי שני טורי עמודים, ותצפית לעבר סביבתנו, ראש העין: מבצר מגדל צדק החולש על ערי גוש דן וגבעות הדום השומרון. רועי סוקר את ההתיישבות הפרהיסטורית ששרידיה התגלו במערות באזור ושיאה בתרבות ואדי רבה הניאוליתית-כלקוליתית שהתאפיינה בהקמת כפרים חקלאיים מבוץ, כלי חרס אופייניים ושימוש רב בגרזנים. באזור זה התנחל שבט אפרים אשר נחלתו ההררית משתקפת היטב בברכת משה לבני יוסף “מראש הררי קדם וממגד גבעות עולם”.
הדום השומרון הוא למעשה החלק הפחות תלול בנחלת אפרים, ואף יהושע בן נון איש אפרים קבור עשרה ק”מ ממזרח למקומנו בסמוך לאריאל. קרב אבן העזר בו ניצחו הפלישתים נערך לא הרחק מכאן, סמוך למקורות הירקון, ואילו לאחר ניצחונם אף נעזרו בשיפוע המתון יחסית של אזור זה כדי לעלות על שילה ולהחריבה. עם חלוף המאות הוקמו כאן מצודות ששימשו את כובשי הארץ לשליטה במעבר חשוב זה, בהן אנטיפטריס הרומית ומגדל צדק הידועות.
תחת רגלינו בית חווה ביזנטי מפואר אשר בו אנו מכונסים. המבנה שימש כנראה בית תפילה, ובו נחשף פסיפס המשתרע על 254 מ”ר המעיד על עושרו של המקום. סיור קצר מגלה חלק פסיפס הבולט מתחת לכיסוי המגן, בו מאויר מדליון צבעוני עשיר בצורות גאומטריות האופייני לאותה תקופה. סמוך לבזיליקה רועי מאתר בקלות שרידי בית בד, משקוף שקרס אי אז, אבוסים לבהמות, מערה להתססת תירוש ומספר בורות מים האורבים למטייל חסר הזהירות. כל אלו מצטרפים לתמונה של חווה ביזנטית משגשגת שנהנתה מפוריות האזור, כמו גם ממעות הסוחרים הרבים שעברו בדרך הים הסמוכה.
חורבת יקבים (אום אל איקבא)
אנו עולים אל ראש הגבעה בין עיריות גדולות ולבנות וריח קורנית המתפצפצת תחת נעלינו, רק כדי להמשיך אל הגבעה המתנשאת מעברה השני, לנקודה עליה מצל חרוב רחב צמרת בן כ 350-שנה.
מלב ארץ בראשית זו נראית העיר הגדולה כתעתוע הנמוג לו באובך, אך מדריכנו ממקד את תשומת הלב בבקעה מטה, בה ניכרים בבירור סדרת פסים המקבילים לקווי הגובה. רועי מבהיר כי הם אינם תוצאה של תהליך גאולוגי עלום אלא חלקות חקלאיות מהתקופה הרומית, אשר פוצלו שוב ושוב מכוח הירושה, וגדרות התיחום ביניהם נבנו לאורך קווי הגובה של הגבעה. עם הדורות נוצרו חלקות מאורכות וצרות אשר בקושי ניתנות לעיבוד.
מפה בריטית המועברת בין העמיתים מגלה כי עם השנים ננטש האזור ובזמנם לא היה כאן ולו ישוב קבע אחד, רק גבעות טרשים ששימשו למרעה.
לפתע רועי מעלה לאוויר את השאלה – “מי עדיין משרת כאן במילואים?”, ומוביל את המשיבים בראש הטור אל מעלה הגבעה בה הוא מציג לאנשי הצבא עמדת שמירה – מימי בית ראשון!
מצדית זו בגודל של כ-20X20 מטר חברה לחמש נוספות שנתגלו על הגבעות הסמוכות, לתמונה של אזור משגשג בעל חשיבות צבאית עליונה בימי ממלכות יהודה וישראל.
חורבת אום אל חמאם
כמיטב המסורת אנו יורדים מהגבעה רק כדי לטפס על הסמוכה לה, אך הפעם נעצרים סביב שרידי בור סיד גדול ללמידת דרך הפעלתו. רועי מתאר כי בימי העות’מנים נחפרו בורות שכאלו לצורך תעשיית הסיד, מולאו באבני גיר וסירה קוצנית כחומר בעירה תוך השארת פתחי אוורור. ערימה זו הוצתה והוסקה במשך שבוע ימים ולאחר יום של התקררות נמכר הסיד בשווקי שכם, רמלה ולוד לצורך איטום בורות מים וטיוח מבנים.
אנו ממשיכים אל חורבת אום אל חמאם המתנשאת מולנו תוך חציית עמק הכלניות. שם העמק מבטיח רבות ומקיים במשורה, אך מעט הכלניות הפורחות מתהדרות בשלל צבעי פריחה ובגודלן המרשים.
בצלע הגבעה אנו נכנסים אל חורבה רומית ביזנטית מתוכננת היטב, עם שרידי קירות עבים. שרידי מקווה שומרוני ובית ערבי מגלים כי כפר זה שימש עם הדורות תושבים שונים, אך גולת הכותרת של המקום הוא בית החווה הערבי השוכן לבטח על פסגת הגבעה ומספק תצפית היקפית מופלאה אל השומרון ומישור החוף. רועי המזרחן קל הרגליים מדלג למרומי אחד מקירות החווה וחולק עמנו מתולדות השבטים שאכלסו מרחב זה, שבטים אשר בקיץ נדדו לירקון לעבד את מקשות האבטיחים ועם החורף, ומתעמק במלחמות השבטים האין סופיות שסחפו את האזור כולו למרחץ דמים תוך שהוא מביא כדוגמה את בני שבט ערב אל ג’ראמנה שחיו ממש על גבעה זו ובראשם עמד במאה ה-19 מוטלק אל מג’נון (משוגע(, כך לאחר שהתיז את ראשיהן של בנותיו לאחר שבני שבט נחות באו לבקש את ידן.
מהדינמיקה הרצחנית של מלחמות השבטים ממשיך רועי ומתאר את התנכלות שבט אבו קישק לתושבי פתח תקווה, התנכלות שהגיע לשיאה ב-1921, עת שאכר אבו קישק יצא מאום חאלד (לימים נתניה) בראש כנופיית מרצחים להשמיד את המושבה הזעירה – מתקפה אשר נבלמה בקושי רב על חורבות מלאבס באומץ לבם של אנשי המושבה בראשות זקן השומרים אברהם שפירא (איבראהים מיכו) וגדוד הודי משורות צבא הוד מלכותה.
קשה שלא להעריך את נחישותם ועוז רוחם של בני המושבות, שחיו ואף שגשגו בתנאים קשים אלו, ולא לתהות על קוצר ראייתם של אלו אשר בעקשנות מנסים שוב ושוב להשיב את אדוני המלחמה אל ארצנו.
