חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים, וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
בגיל 18, בשנת 1925, עלה אברהם שטרן ארצה וקיווה להיות שחקן ב”הבימה”, אך בלחץ הוריו הלך ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית והיה לתלמיד מצטיין. לאחר שהשלים את התואר השני קבל מלגה לדוקטורנט באוניברסיטת פירנצה; נושא העבודה היה לא פחות ולא יותר – “הארוס בספרות היוונית העתיקה”. אך יותר ממה שעסק בספרות יוון, עסק בכתיבת שירים, שירי לאום קשים, רוויים בקרבות, מוות ושכול:
בְּדִמְעַת-אִמָּהוֹת שַׁכֻּלּוֹת מִבָּנִים,
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים,
כְּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת-לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים!
ב-1934 הוא נוטש את לימודיו ומצטרף לאצ”ל. הוא נוסע לפולין ובלבו חלום לגייס 40,000 לוחמים יהודים שיעלו בסערה ארצה ויכבשו אותה מדי הבריטים. שנת 1939 מוצאת את פולין כבושה על ידי הגרמנים, ומפקד האצ”ל דוד רזיאל קורא להתגייסות לצבא הבריטי. שטרן מאוכזב משותפיו, פורש מהאצ”ל וב-1940 הוא מקים את “כנופית שטרן” שעסוקה בעיקר בניסוח מניפסט של “עיקרי התחיה”, שבמסגרתו ציפייה להקמת בית המקדש, הדבקת כרוזים, שוד בנקים בריטים וכתיבת שירים.
כֵּן, גַּם אֲנִי חַיָּל וּמְשׁוֹרֵר!
הַיּוֹם אֶכתֹּב בָּעֵט – מָחָר אֶכתֹּב בַּחֶרֶב;
הַיּוֹם אֶכתֹּב בִּדְיוֹ – מָחָר אֶכתֹּב בְּדָם;
הַיּוֹם – עַל הַנְּיָר, מָחָר – עַל גֵּו אָדָם;
ב-20 בינואר 42 נעשה ניסיון להציב מארב ברחוב יעל 8 בת”א למפקדי הבולשת הבריטית. לרוע המזל, במקום הבריטים הגיעו למקום שני קצינים יהודים, שיף וגולדמן, והקצין הבריטי טורטון. בהתפוצץ המוקש, נהרגו כל השלושה. יאיר נרדף מעכשיו על ידי הבולשת הבריטית והישוב היהודי גם יחד. הוא נודד מדירת מסתור אחת לאחרת, בידיו תיק ובו טלית ותפילין.
אֲנִי יוֹדֵע: יוֹם יָבוֹא אוֹ עֶרֶב,
אֶפֹּל בָּדָד, גּוֹסֵס בִּשְׂדֵה-קְרָב;
וּסְבִיבִי תִּרבַּצנָה חַיתוֹ-טֶרֶף:
הַיְשִׁימוֹן, הַמָּוֶת, הַשָּׁרָב.
בלית ברירה הוא מסתתר בדירת משפחת סבוראי. בקומה העליונה מכינה טובה סבוראי חדר קטן עבורו ובו מיטה, שולחן וארון בגדים קטן, זה מקום מחבוא “שרוף” – אך אחר אין.
בכ”ה בשבט, תש”ב (12 בפברואר 1942) מגיעה לדירת המחבוא ברחוב מזרחי ב’ קבוצת שוטרים בריטיים. מעל ארון הבגדים הם רואים כובע מחשיד של גבר ומברשת גילוח. השוטרים בודקים בארון הקטן ומוצאים את יאיר המסתתר, כופתים אותו ומזעיקים את הקצין מורטון שיורה ביאיר הכפות למוות.
רחוב מזרחי ב’ נקרא היום רחוב אברהם שטרן ובבית בו הסתתר ונרצח יאיר נמצא מוזיאון הלח”י. בקומה השלישית נמצאת דירת המסתור הקטנה בה התחבא ונרצח, עדיין המיטות והארון עומדים במקומם, כובע ומברשת גילוח על הארון ומסך טלוויזיה המציג את סיפור לכידתו של יאיר.
דווקא אחרי הירצחו של יאיר קמה הנהגה אפקטיבית יותר שחבריה היו יצחק שמיר, ישראל שייב (אלדד) ונתן ילין מור, הארגון שנקרא כעת לח”י מנה מאות אנשים בלבד אך ביצע פעולות נועזות נגד השלטון הבריטי, שכללו הפעלת מוקשים והתקפות על יעדים בריטיים. הוא הפיץ שבועון קיר בשם “המעש”, והפעיל תחנת שידור מחתרתית – “קול המחתרת העברית”, שהקריינית שלה הייתה גאולה כהן, חברים רבים הצטרפו ללח”י דרך תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים עד היום בו קמה המדינה ובו הודיע הלח”י על התפרקותו מרצון והשתלבות אנשיו ביחידות צה”ל.
רחוב אברהם שטרן נמצא בדרום תל אביב בשכונת פלורנטין: שכונה ללא תואר והדר, שכונה של בתי עסק קטנים, מסעדות ביתיות, בתי מלאכה, הרבה עובדים זרים. דווקא כאן נמצא מוזיאון הלח”י המוקדש למחתרת הלח”י, לפעולותיה, לכרוזיה ולעקרונותיה. זהו מוזיאון צנוע ומיושן במושגים של מוזיאונים מודרניים, אין בו את המצגות והאפקטים של מוזיאון הפלמ”ח העשיר יותר.
ואולי זהו המסר של הלח”י: לחמנו ותרמנו להקמת המלכות העברית, חיילים אלמונים היינו במחתרת ואלמונים נותרנו עם הקמת המדינה, אנחנו את שלנו עשינו, די לנו בכך שזכינו וראינו את היום עבורו לחמנו.
הוּא יָבוֹא, בּוֹא יָבוֹא, הַגָּדוֹל בַּיָּמִים!
הַפּוֹרֵק אֶת הָעֹל, הַגּוֹאֵל.
הַזּוֹקֵף כְּפוּפִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים –
יוֹם-חֵרוּת בְּמַלכוּת-יִשׂרָאֵל.