שעת חצות. עיר מנומנמת. ממזרח לשפך נהר הטאז’ו מתנשא יזוס: פסל גדול דמוי ה”קורקובאדו” של ריו. כתמיד, פורש כנפיים ומשחק אותה סובל. ואנחנו, בני ישראל, ממשיכים לשלם. כולל מסמרים חלודים…
לשבוע, בירת פורטוגל – למד חרוקה, שין כהלכתה, בית דגושה וו חולמית עין פתוחה. כך בהגייה נכונה. בברזיל זה מצלצל טוב יותר.
ליסבון. סתם ליסבון. למה לסבך.
גלגלי המטוס כמעט ומגלחים ראשי בניינים בתוואי מסלול הנחיתה.
לא טוב, חולפת מחשבה בראשי. תקלה טכנית, טעות אנוש והלך רחוב…
מעט נמנמנו ואחר נחלצנו אל רחובה של עיר יפה. האנשים, התרשמתי, ישראליים מאד. אותה שפת גוף, אותם תווי פנים, כך הלבוש. החלף פס קול ואתה בחיפה, למשל.
אבני מדרכת ייחודיים. מיני-‘אקרשטיינים’ כאלה שנשמה בהן. עשויים אבן לבנה שלובה באפור. על קירות מבנים תמונות רחבות ממדים מעשה אז’ולאיש (אריחים בגוונים של תכול-לבן) מוסרות תהילת עבר לדורות.
בשתי פנים יעסקו הכתובים. בזה המוחצן, שאין פורטוגל בלתו, ובזה המוצפן. פיסת ‘יידישקייט’ חבויה שצרובה במוחי.
תולדות פורטוגל כמעצמה ימית הם אפוס. קרשנדו של ממש. כיצד זה קם עם בבוקר (כולה כמיליון תושבים בעת ההיא), מחליט שהוא אימפריה וזוקף מפרש. וואחד תיאבון.
מליסבון יצאו המגלים הפורטוגזים הגדולים אל מרחבי הים – פדרו אלבארס קאבראל ושקו דה גאמה, ברתולומיאו דיאש, אנריקה הנווט ואחרים. הם היו האירופאים הראשונים שהרחיקו לאנגולה, מוזמביק, הודו, מקאו, מדיירה, האיים הקנריים קונגו, יפן, ברזיל ועוד. הם שיכללו יכולות – ניווט, רישום ושליטה באוקיאנוסים.
עושים להם כבוד.
פסליהם נטועים ברחבי פורטוגל. “מיני פורטוגל” מאדיר את ההנצחה. זהו מיזם פופוליסטי מעורר כבוד לאומי שהוקם בימי הרודן הפשיסט סאלאזר.
על קיר רחב ממדים פרושה מפת העולם. חבלים נמתחים על-פניה למחוזות הכיבוש. בביתנים פזורים בשטח ניתן ביטוי לאותן תרבויות רחוקות שהפורטוגזים נתנו בהן סימנים.
ואני, תאב מסעות, דווקא הפן הזה אמור היה למסמר אותי. ולא היא.
מבליל הרשמים ייצרבו במוחי הנשים. עבריות דווקא. “שומרות הגחלת”, הכתרתי תעוזתן.
נשוב, ברשותך הקורא, קמעה במנהרת הזמן.
1492 – גירוש ספרד. מהרים נישאים גלשו פורטוגלה יהודים מגורשים. מרוטים משהו התמקמו בעיירות ובכפרים במרחב. בזרועות פתוחות לרווחה התקבלו.
ארבע שנים קצרות, שלוות ודבשיות, פחות מגיהוק בדברי ימים, נקפו עד שנאלצו לשוב ולאחוז במקל הנדודים. לא קל היות יהודי.
חורף 1496. גשם זלעפות. דפיקות חלושות ננקשות בדלת עץ כבדה. משלא נפתחה זעף קולן. משניסוטה הדלת לכדי פתח צר ניכרה בו סניורה אלואיש. פניה נוטפות, מבטה קשה, משדר דחיפות. “הגב’ פימנטל”, נחפזה לגרש מפיה מילים מבשרות רע. “תמהרו לארוז. בבוקר זזים”. משסיימה השפילה עיניים ונסוגה אל הממטר.
הר נאה ואגדה יהודית
ושוב נצאה. היהודים מגורשים ונפוצים – ימה (ברזיל), נגבה (מרוקו), צפונה (צרפת, הולנד) ומזרח (סלוניקי והאימפריה העות’ומנית) –
בדרך בוצית, בין פסגות ירוקות לבקעות, מיטלטלים בני משפ’ פימנטל. עגלה רתומה לפרד. מגמתם צפונה ובלבם חשש כבד. חודשים ארוכים עשו במסע עד שלבסוף נחתו בארץ השפלה. הולנד. אל קורותיהם עוד נשוב.
אך היו מי שבחרו להישאר, לתקוע יתד חרף הסכנות האורבות.
בלמונטה (הר-נאה) הינה עיירה שכוחה בצפון-מערב פורטוגל. בעבר כונתה טֶרה דה ז’וּדאוּס, כפר של יהודים. מיקומה בקרבת גבול ספרד, לרגלי רכס הסיירה דה אשטרלה. מסלול טיולנו ייחד לה משבצת.
אלמלא זיק עניין אישי, שהשתלהב לכדי סקרנות חטטנית, הייתה העיירה השלווה (כ-3,000 תושבים, היום עיירה תאומה לראש פינה!), נדחקת אל תהומות שכחתי המסמיכה. סביבה ירוקה בחיק מרחבים מצולקי שריפות. כרם זיתים, חלקת ענבים, טרסת כרובית. סרנו עדיה, להלך בעקבות אגדה אודות דבקות באמונה, על עדת יהודים שהצפינו יהדותם במשך מאות בשנים.
איך משחקים אותה מאות בשנים ‘נוצרים חדשים’, המכנים עצמם ‘מאראנוס’?
כדי לשמר יהדותם, נוכח אימי האינקוויזיציה (שב”כ הכנסייה, משמרות המהפכה, אם תרצו), נאלצו לקיים כפל-פולחנים. נוצרי למראית, יהודי בבפנוכו.
הבה נתחכמה. תסלאם על היצירתיות.
בית הכנסת או מניין, למזער, נבצרו מהוויתם. הם פקדו את הכנסייה בימי ראשון. ילדיהם הוטבלו, אך במקביל ובהצנע שמרו מצוות – שבת, יום כיפור, הכנת מצות לפסח, הפרשת חלה ותפילות בהיחבא. כל זאת, שלא כנהוג, נעשה בידי נשות המשפחה.
מזוזות הוחבאו בכיס או מעל למשקוף הדלת, נרות שבת נבללו בשלל הנרות למאור, תפילות יום כיפור וראש השנה נקראו מקלפים.
בתולדות קיבוצי, שדה נחמיה, כידוע או לא – טבעו מגורשי פורטוגל סימנים. גדולים.
כמי שמיטיב לזכרם (3 דורות לאחור), משלים דמיוני מראות בפסעי באותן סמטאות צרות בבלמונטה. שער הכניסה לרובע חודרייה (יהודים), ממוקם ופניו ירושלים. גרניט כחומר בנייה, מוסיף לווית חן לסמטאות. על קירות בתים, לצד הדלת, תולה שלט קטן בגוון חום חלודה. צלב בלבו לאזכר צלב קדום שנחרט באבני הקיר, להעיד על יושבי הבית – יהודים שהמירו את דתם.
באחד הרחובות-סמטאות ניצב בית כנסת חדש, “בית אליהו”, ע”ש אליהו אזולאי ז”ל ממרוקו. אף שורשיו נטועים בעיירה. שרידי בית כנסת עתיק שהיה בכפר כבר כ-200 שנים קודם לגירוש נמצאים באתר שונה.
יהודים, גם היום, איך לא, מזהים פרנוסה. בככר קטנה מלבלבת חנות מזכרות. לפני שנים עשתה העובדת במקום ‘עלייה’. לימים בצעה סיבוב פרסה. שפת עבר בלשונה. בחזית העסק ניצבת בגאון חנוכייה גדולה, מוזהבת ובפנים תשמישי קדושה יהודיים צבועים בגווני ה’אזולאיש’ האופיינים לפורטוגל. תכול-לבן.
על מדף מוגבה נח קרטון – “מצות שמורות עבודת יד מהדרין מן המהדרין”. ממול בית מאפה. בעליו, עתיר כרס, מתהדר בימים בהם עשה בקיבוץ ברעם.
שנאמר: כל העולם ג’קוזי. רגלי כולנו טובלין בו.
במרכז העיירה, נראה חדש, מתנשא מלון ‘הר סיני’ (כתוב בעברית חנוכייה מעל לכתב) – בלמונטה סיני, 4 כוכבים.
על קבוצת הולנדים, ממייסדי הקיבוץ, נמנו עפרה ויצחק פימנטל ז”ל.
למעלה מ-400 שנים יחלפו עד שישובו “פורטוגזים” לאחוז במקל הנדודים. הפעם מתוך בחירה. ציונות. ארץ ישראל. בחירה, שבדיעבד תציל אותם מטפרי הצורר הנאצי.
יצחק, גבה קומה, היה מורה. המורה! תלמידיו פחות ממניין. לזוג פימנטל נלדו שלושה ילדים, צברים. מרדכי ז”ל, עזרא וגאולה. אף הם גבוהים. מאד.
מרדכי ועזרא היו מאושיות הספורט באצבע הגליל. הם שיחקו כדורגל בקבוצת ‘כפר בלום’ בימי תפארתה ולאחר מכן בקבוצות כדורסל בליגה הבכירה. הפועל תל אביב והפועל גבעת ברנר. גאוות יחידה.
פורטוגל. חלק מחצי האי האיברי. מדינה שחבקה עולם. ארץ שקיבלה את היהודים בחום אך מאוחר יותר סילקה אותם ואף הרגה בהם.
בשנים האחרונות כמו מכים מעט הפורטוגלים על חטא. מתנצלים ועושים תיקון לשימור עברם של היהודים במחוזותיהם.
בבלמונטה מוצב שלט בו נכתב: “כאן בבתי הכפר קיימו בסתר את מצוות היהדות במשך 500 שנה, מ-1492 עד 1992 .