אל המדינה הצפונית שלחוף הים הבלטי, הגיעו מספר יהודים (היום מונה הקהילה 1,200 איש) במחצית הראשונה של המאה ה-19 – בדרך מאוד לא שגרתית; עד כמה שהדבר יישמע תמוה – הם הובאו אליה נגד רצונם. היו אלה ה”קאנטוניסטים” המפורסמים, אותם יהודים אשר גויסו בגיל רך (12-2) לצבא הצאר הרוסי ונאלצו לשרת ברציפות במשך 25 שנה. קבוצה של מגויסי כפייה כאלה הוצבה בפינלנד, שהייתה אז מחוז נידח באימפריה הרוסית. מטרתו של הצאר ניקולאי הראשון, שחוקק את חוק הגיוס הדראקוני הזה, הייתה להרחיק את החייל היהודי ממשפחתו וקהילתו ולהשכיח מליבו את יהדותו, תוך הכנסתו בברית הכנסייה הרוסית-אורתודוכסית. משום כך העדיף ילדים צעירים, הנוחים יותר להשפעה וגם אינם מותירים אחריהם משפחות שכלכלתן עליהם.
הילדים היו נחטפים מבתי הוריהם על-ידי חיילים רוסים שהודרכו על-ידי יהודים, שכונו בפי העם, דובר היידיש, “חאפרים” – על-שם עיסוקם – חטיפה.
רבים מאותם מגויסים שנשלחו להלסינקי או לויבורג בפינלנד, החליטו להישאר בה לאחר תום שירותם הצבאי הממושך, ואלה שזיק היהדות לא כבה בם, היו מייסדי הקהילה המקומית.
מצב זה נמשך עד 1917 עת זכתה פינלנד לעצמאות מדינית. בחוקת 1919 נקבע שוויון זכויות לבני כל הדתות, וגם בימי מלחמות האזרחים, הכירו הממשלות היריבות – הן הלאומית והן הקומוניסטית – בעיקרון זה.בזמן המלחמה בין רוסיה לפינלנד (1939-40) שירתו רבים מבני הקהילה בצבא הפיני. עם הפלישה הסובייטית נמלטו 300 יהודי ויבורג אל תוך שטח המדינה – יחד עם רוב תושבי חבל קרליה. כאן חיכו להם הנאצים, שהפכו בעלי בריתם של הפינים ב-1941.
הנאצים דרשו את הסגרתם, כמו את הסגרת שאר יהודי פינלנד ופליטים יהודים שנמלטו לכאן מגרמניה. הפינים סרבו להסגירם (להוציא 10יהודים שהיו אזרחים גרמנים) והגנו עליהם. 200 מהם הוברחו לשוודיה, בהוראת המצביא הפיני הדגול פילדמרשל מגרהיים. לשאר היהודים לא אונה כל רע.
פינלנד הייתה בת בריתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה. הצבא הפיני, שלחם כנגד הצבא הרוסי במטרה להחזיר שטחים כבושים מרוסיה חזרה לפינלנד, גייס את יהודי פינלנד שהתייצבו לקריאה לדגל, בתחושה שהם ממלאים את חובתם כאזרחים נאמנים. עשרים ושלושה מהם נפלו בשדות הקרב ורובם נטמנו בבית העלמין היהודי בהלסינקי. נשיא פינלנד המרשל מנרהיים ביטא את הוקרתו לגבורתם ולנאמנותם של יהודי פינלנד בשעתה הקשה ביותר בכך שביקר בבית הכנסת בהלסינקי והעניק לקהילה זר, הנשמר עד עצם היום הזה כאחד האוצרות היקרים ביותר של יהדות פינלנד. הקהילה הפגינה ומפגינה רגשות חמים מאוד להתגייסותם של 29 מתנדבים לשירות במלחמת העצמאות. זו הייתה הקבוצה הגדולה ביותר-יחסית לגודל האוכלוסייה היהודית בארצה – של אנשי מח”ל.
הברית הפינית-גרמנית והמלחמה נגד הרוסים, גרמה לכך שבמלחמת העולם השנייה נוצר מצב מוזר: יהודים שירתו בצבא הפיני ונלחמו כתף לצד כתף עם הגרמנים, בקרבות על הגבול הרוסי-פיני.
באיי אלנד, קבוצת האיים החשובה ביותר, הנמצאת בפתח המפרץ הכוחני, נמצא מבצר רוסי הרוס, אך עדיין מרשים בעוצמתו, שנבנה בחלקו על-ידי מגויסי הכפייה היהודים מצבאו של הצאר ניקולאי. מבצר זה נהרס על-ידי הכוחות הבריטיים והצרפתיים במלחמת קרים, 1854. סמוך לו, קבריהם של כמה חיילים יהודים-רוסים.
ההגבלות על היהודים בראשית המאה, לא מנעו מהפינים להתגאות בתרגומו הנפלא של שאול טשרניחובסקי, מפינית לעברית, לאפוס הלאומי שלהם ה”קאלואלה”, פרי עטו של הרופא אליאס לנרוט. כשמלאו לטשרניחובסקי 60 שנה, הוזמן לפינלנד על-ידי הממשלה, והוענקה לו מדליה של זהב על מפעלו.
יהודי גאה אחר, ה. יעקבסן, שימש כנציגה של פינלנד באו”ם והקהילה תרמה עוד דמויות חשובות לחברה הפינית, במסחר, ברפואה, באמנות, בתקשורת ובבידור. הקהילה המקומית ידועה בתנועה הציונית החזקה שלה, אולי פרי השפעתו המתמשכת של רבה הראשי של רבה הראשי של הקהילה, שמעון פדרבוש, ששימש ברבנות בין 1940-1930. את הקהילה מטרידה בעיית ההתבוללות וההגירה – במיוחד לארה”ב ולבריטניה.