לפני כ- 16 שנים, לאחר שהשתתפתי במשלחת צה”ל “עדים במדים” לפולין במסע מטלטל, חווייתי ומרגש, מצאתי את עצמי כחניך בקורס מדריכי פולין ביד ושם. מאז, אני מקדיש לפחות שבוע אחד בשנה להדרכת בני נוער במסגרת המסעות לפולין, כשליחות שנטלתי על עצמי להנחלת זיכרון השואה.
כקורא נאמן של “נופשים”, חשבתי שיהיה זה נכון לשתף את הקוראים במידע ובהכרת האתרים במסעות פולין, וכך נולד המדור הזה, בו, אחת לשבועיים אציג לכם אתרים שונים במסע לעולם היהודי שהיה ואיננו בפולין.

ורשה – בית העלמין היהודי Okopowa
את המסע בפולין נתחיל בוורשה, בבית העלמין היהודי ברחוב Okopowa. זהו בית העלמין השני של יהודי ורשה (בית העלמין הראשון הוקם ברובע פראגה, בגדה הצפונית של נהר הויסלה), והקהילה החלה לקבור בו את נפטריה בשנת 1806. בבית העלמין נחים מנוחת עולמים כ-250 אלף נפטרים, כ-100 אלף מתוכם בקברי האחים מתקופת קיומו של גטו ורשה.
המסע בפולין עובר, ובמקרים רבים נפתח, בבית העלמין הזה בוורשה מכיוון שעל מנת להכיר ולהבין מה אבד בשואה, יש להכיר את סיפור חיי היהודים שחיו כאן לפני השואה. את הסיפור הזה ניתן לספר באמצעות הדמויות שחיו כאן ונקברו בבית העלמין הזה.
בשבוע זה נקדיש את המדור למספר דמויות משמעותיות בקהילת ורשה לאורך המאות ה-18 וה-19, ובמדור הבא נציג דמויות מתקופת השואה.
הרב שלמה זלמן ליפשיץ, בעל ה”חמדת שלמה”

הרב שלמה זלמן ליפשיץ (1765-1839), מחבר ספר “חמדת שלמה”
שימש רבה הראשי של קהילת ורשה במשך כ-20 שנה. נחשב כגאון בתורה ופוסק הלכה וכתב את הספר “חמדת שלמה”, ספר פסקי הלכה.
אחת ההלכות המעניינות שקבע הרב ליפשיץ קשורה לאופן המיוחד בו קוברים את המתים בבית-העלמין של ורשה, ועל כך מספר הסיפור הבא:
“לאחר שהוקם “בית החיים” הביאו לקבורה במקום זה יהודי אלמוני, אשר איש לא ידע את שמו. בשעת הקבורה טעו המתעסקים והטמינו את הנפטר בקברו, כשראשו מופנה לשער הכניסה של בית הקברות, בניגוד למנהג שנתקבל בקהילות פולין לקבור את הנפטרים כשרגליהם לכיוון השער למען ימהרו לקום בעת תחיית המתים.
משנודע על הטעות הזאת לרב ליפשיץ, הוציא פסק דין מיוחד לקבוע כי בבית העלמין של ורשה ייקברו הנפטרים כשראשיהם מופנים לצד השער, מפני הטעם שלא לפגוע בכבודו של אותו אלמוני שהוטמן על פי טעות בצורה הפוכה מן הנהוג…” (מתוך על הצדיקים ועל החסידים).
קברו של ה”חמדת שלמה” נמצא ממש מול הכניסה לבית העלמין. עולים בשביל שבמעלה הגבעה והקבר נמצא משמאל.

אוהל פרץ – קברם של שלושת סופרי היידיש
שפת היומיום בה השתמשו יהודי פולין הייתה היידיש. כחלק מהשינויים שהתחוללו בחברה היהודית באירופה בכלל ובפולין בפרט החל מן המאה ה-18 ב”תקופת ההשכלה”, הייתה גם התעוררות ופרץ של כתיבה יצירה ספרותית המכוונת לקהל יהודי, מתמקדת בחיי היהודים ומבוססת על התרבות היהודית. בוורשה חיו ויצרו לא מעט סופרים אשר הידועים שבהם הם י. ל. (יצחק לייבוש) פרץ (1852-1915), יעקב דינזון (1852-1919) ושלמה זנוויל רפופורט (1863-1920) שאת יצירותיו כתב תחת השם ש. אנ-סקי. ליצירתם הספרותית הייתה תרומה עצומה להפיכתה של היידיש משפת דיבור עממית ללשון ספרותית, שפת ההשכלה של יהדות פולין. הם כתבו על פשוטי העם והתמקדו בחיי היהודים ובעיירה היהודית, לרוב עם מוטיבים חסידיים. שלושתם נקברו באחוזת קבר משותפת בצורת אוהל על מנת לחלוק כבוד לגדולי אנשי הרוח של הקהילה.
י. ל. פרץ, שם דבר בעולם היהודי, הלך לעולמו בפסח תרע”ה (1915). ההלוויה היתה אחד האירועים המרשימים ברחוב היהודי בוורשה. כ-100 אלף איש הגיעו להלוויה מכל קצוות הקשת של הציבור היהודי – בונדיסטים, ציונים, אגודת ישראל וסתם עמך. בשל ויכוח חריף ובלתי מתפשר בשאלה מה יהיה כתוב על המצבה ובאיזו שפה – ביידיש או בעברית – לא הוקמה המצבה מיד לאחר הקבורה.
בשנת 1919 נפטר גם דינזון. הוא נקבר ליד י.ל. פרץ ועדיין אין מצבה. בשנת 1920 נפטר רפופורט (ש. אנ-סקי). גם הוא הוא נקבר ליד י.ל. פרץ ועדיין אין מצבה. רק בשנת 1925 מגיעה הקהילה להסכמה ומקימים את המצבה המפוארת הזו המכונה “אוהל פרץ”.
“אוהל פרץ” נמצא בשדרה המרכזית של בית העלמין (לאחר הכניסה ימינה), בצד שמאל בהמשך השדרה.

מיכאל לאנדי
הסיור בבית העלמין יוביל אותנו אל קברו של מיכאל לאנדי, תלמיד בית המדרש לרבנים מזרם ה”נאורים” של אנטוני אייזנבאום. הסיפור הזה מחזיר אותנו כ-170 שנה לאחור ובאמצעותו ניתן להציג את משבר הזהות של יהודי פולין במאה ה-19.
פולין של אותם ימים כבושה ומחולקת בין המעצמות של אז – פרוסיה, הקיסרות האוסטרו-הונגרית ורוסיה שנשלטת ע”י שלטון הצאר. הפולנים אינם משלימים עם אובדן עצמאותם ועם השלטון הרוסי ומדי פעם גואים גלי מרידות. בשנת 1860 החל גואה בוורשה גל של הפגנות אנטי רוסיות המוניות שנמשך עד 1863. ההפגנות החלו בדרך כלל בכנסיות ומשם יצאו אל הרחובות. הנוער היהודי ארגן הפגנות דומות בבתי הכנסת של ה”נאורים” ובהן השתתפו גם פולנים והושמעו סיסמאות על אחווה יהודית נוצרית ועל מטרות משותפות של כלל בני העם הפולני. באפריל 1861 התקיימה הפגנה שבראשה הלכו מספר כמרים ולידם תלמיד הסמינר לרבנים מיכאל לאנדי. ההפגנה התקדמה לכיוון הארמון המלכותי והמשטרה הרוסית התייצבה מול המפגינים ופתחה באש. מיריות המשטרה נפלו כמה חללים ובראשם כומר שנשא צלב בידיו. מיכאל לאנדי, תלמיד הישיבה, נטל את הצלב מידי הכומר שנהרג והמשיך לצעוד בראש המפגינים עד שנורה ונהרג גם הוא ובנוסף לו מפגינים יהודיים נוספים.
על מנת להגיע לקברו של מיכאל לאנדי, מומלץ לבקש הכוונה במשרד בית העלמין.

תבליטי מצבות
תוך כדי הסיור בבית העלמין, נוכל לראות על חלק מהמצבות תבליטים מעניינים. התבליטים מתארים את האדם הקבור תחת המצבה, את תכונותיו (לדוגמא – למדן תורה ואיש ספר, נדבן צדקה), את היותו של האיש כהן או לוי ולעתים גם את מקצועו. בהיבט זה הסיור מלמד רבות על האופן בו בחרו יהודי קהילת ורשה להנציח את היקרים להם.

****

איך מגיעים?
בית הקברות היהודי בורשה
Cmentarz Żydowski przy ul. Okopowej
Ul. Okopowa 49/51 Warszawa
אתר האינטרנט של הקהילה היהודית בורשה: www.warszawa.jewish.org.pl

****

הכותב הוא בין היתר צלם (חובב) ומדריך מסעות לפולין