לונדון היא אחת הערים היהודיות ביותר במערב-אירופה, הן מבחינת מורשתה וההיסטוריה שלה ושל היהודים בה, והן מבחינת גודלה: כ-250,000 יהודים מתגוררים בה כיום.

היסטוריה:
היהודים הגיעו כנראה לאנגליה בסמוך לתחילה של ההיסטוריה הרשומה בה, בשלהי המאה ה-11. נראה כי מרביתם הגיעו מחבל נורמנדיה בצפון צרפת. מסמך המתאר בעלות על הקרקעות בשנת 1115 כבר מציין שחלקה מסוימת מצויה ב”רחוב היהודים”, ומסמך אחר מ-1128 כבר מזכיר קיומו של רובע יהודי.
במאות ה-12 וה-13 ידעו היהודים תלאות ורדיפות רבות: החל מהגבלות על תחומי העיסוק המותרים להם (מה שהפך רבים מהם למלווים בריבית ולא תרם לתדמיתם) דרך “עלילת לונדון” – אחת מעלילות-הדם הראשונות בהיסטוריה שבה הואשמו יהודים ברצח לצורך הכנת מצות-פסח, המשכה בפרעות שבהן נשרף הרובע היהודי ונרצחו עשרות מתושביו, ועד לגירושם, יחד עם כל יהודי אנגליה, ב-18 ביולי 1290, על-ידי המלך אדוארד הראשון.
כאן מתחילה תקופה של כ-350 שנה שבה לא גרו יהודים בגלוי באנגליה. באמצע המאה ה-17 החלו יותר ויותר יהודים לשוב לאנגליה כבודדים, כשחלקם מתחזה לפרוטסטנטים. השליט דאז, אוליבר קרומוול, הזמין את מנשה בן-ישראל, ממנהיגי קהילת אמסטרדם שבהולנד, לביקור ולשיחה על האפשרות שהיהודים ישובו לאנגליה. בסיומו של משא-ומתן קצר החלו משפחות ספרדיות, רובם מצאצאי מגורשי ספרד שישבו באמסטרדם, להגר לאנגליה בגלוי, והתיישבו בלונדון, תוך שמספרם הולך ורב. ב-1701 נבנה בית הכנסת הראשון (בוויס מרקס), ועוד קודם לכן נחכרה חלקת אדמה שתשמש כבית-קברות.
בסוף המאה ה-17 מתחילים גם האשכנזים (בעיקר ממרכז אירופה) להגיע לעיר. בתחילה היהודים הספרדים הם חשובי הקהילה ועשיריה, ואילו האשכנזים הם עניים מרודים, אולם אט-אט עולה השפעתם של האשכנזים, עד שהיא מגיעה לשיאה במחצית השניה של המאה ה-19.
באמצע המאה ה-19 מתחיל תהליך האמנציפציה, וניתנות ליהודים, בהדרגה, זכויות שוות, האפשרות ללמוד לימודים גבוהים ולעסוק במקצועות שקודם היו חסומים בפניהם. כך, למשל, הופך סיר פרנסיס גולדסמיט לעורך-הדין היהודי הראשון, ב-1833. בשלב זה לא נתאפשר ליהודים להיבחר לבית-הנבחרים, בשל חיובם להישבע אמונים “כנוצרי טוב” (ביטוי שהוכנס לנוסח השבועה). רק כעבור עשר שנים שונה נוסח השבועה, ואחד מבני משפחת רוטשילד, ליונל, היה לחבר הפרלמנט הראשון מקרב היהודים.
היהודים המבוססים החלו אט-אט לעזוב את אזור המצוקה שבו גרו, ועברו לאזורים יוקרתיים יותר. אולם את מקומם תפסו רבבות רבות של יהודים שהגיעו מארצות מזרח-אירופה בעקבות פרעות “הסופות בנגב”.
אזור וויטצ’אפל הפך אזור יהודי צפוף-אוכלוסין, בתנאים כלכליים וחברתיים לא נוחים. נוצר נתק כמעט מוחלט בין המהגרים הטריים לבין היהודים ה”ותיקים”. זמן רב עבר עד שיהודי אנגליה הוותיקים קלטו לחיקם את אחיהם ממזרח-אירופה.