השבוע נמשיך את הסיור באתרים ששרדו, ובאתרים המנציחים את גטו ורשה.

בית הכלא פאביאק

בית הכלא פביאק נבנה בשנת 1835 ע”י השלטון הרוסי והמשיך לשמש בית כלא גם בין שתי מלחמות העולם, ולאחר מכן בתוך הגטו. הכלא ממוקם באזור בו התגוררה מרבית האוכלוסייה היהודית, במפגש הרחובות דז’לנה (Dzielna) ופביה (Pawia) ומכאן שמו. במהלך שנות הכיבוש הגרמני, בית הכלא “פאביאק” היה בית-הסוהר המרכזי של משטרת הביטחון וה-SD הגרמני במחוז ורשה בתקופה שבין אוקטובר 1939 לאוגוסט 1944, צוות בית הסוהר היה מורכב בעיקר מאנשי SS ומאנשי משטרת העזר האוקראינית.
במהלך מלחה”ע ה-2 עברו דרך כלא פביאק עשרות אלפי אסירים, רובם מתנגדי משטר פולנים ושבויי מלחמה סובייטיים. מספר היהודים שעברו דרך פביאק אינו ידוע. האסירים היהודים בפביאק היו בעיקר אותם שנתפסו בצד ה’ארי’ של העיר, והם נרצחו תוך זמן קצר מאוד.
כ-30,000 אסירים נורו בהוצאות להורג וכ-23,000 אסירים נשלחו למחנות ריכוז ב-95 משלוחים. כמה אלפי אסירים שוחררו. המשלוחים האחרונים מפביאק יצאו ב-30 ביולי 1944 לאחר מכן שוחררו כמה אסירים והיתר נורו למוות.
ב-21 באוגוסט 1944 פוצצו הגרמנים את כלא פביאק. מן הבניין שרדו כיום חלק משער הכניסה לחצר בית-הכלא וקומת מרתפי העינויים הפתוחים לקהל.

כנסיית המומרים בכיכר גזיבובסקה
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 התגברה תופעת ההתבוללות והמרת הדת בשולי הקהילה.
לפי חוקי נירנברג, יהודים שהתבוללו עדיין נחשבו כיהודים. לכן, כאשר נסגר הגטו, מצאו את עצמם בגטו כ-2000 יהודים מומרים שסבלו מצד אחד מחוקי הגזע הנאציים בגלל מוצאם היהודי, ומצד שני נדחו על ידי היהודים שלא ראו בהם אחים לצרה.
בהיותם בגטו קיוו המומרים לקבל מעמד מועדף מן השלטונות הגרמניים, ואף לצאת מן הגטו, אך תקוותם נכזבה – הם לא זכו לשום הקלות מהגרמנים, רכושם הוחרם והם חויבו לענוד את סרט הזיהוי הלבן ככל שאר יהודי הגטו.
המומרים שנדחו על ידי הקהילה היהודית הקימו לעצמם ארגון בתוך הגטו וקיימו בי”ס עצמאי לילדיהם. לרשותם עמדו שתי כנסיות: כנסיית לידת מריה הקדושה ברחוב לשנו וכנסיית כל הקדושים בכיכר גז’יבובסקה.
יו”ר היודנראט, אדם צ’רניאקוב, מינה מומרים לתפקידים בכירים ביודנראט. לתפקיד יו”ר שרות ההיגיינה מינה את פרופ’ הירשפלד ולראש המשטרה היהודית מינה את יוזף שרינסקי (לשעבר שינקמן) שסלד מכל מגע עם האוכלוסייה היהודית ויחסו אל היהודים היה קשה. שרינסקי נטל חלק פעיל באקציות ובגירוש יהודי הגטו לטרבלינקה ולכן המחתרת היהודית התנקשה בו ב- 20.8.1942. כתוצאה מההתנקשות הוא נפצע קשה ושותק.

כיכר שלושת הצלבים
כיכר שלושת הצלבים ממוקמת בין רחובות נובי שוויט (Nowy Swiat) ושדרת אויאזדובסקיה (Aleje Ujazdowskie). במרכז הכיכר ניצבת כנסיית אלכסנדר, ובקצה הכיכר נמצא פסלו של וינצנטי ויטוס (Wincenty Witos), שהיה מנהיג מפלגת האיכרים הפולנית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
בתקופת הכיבוש הגרמני הייתה הכיכר בלב הרובע הגרמני בוורשה, באזור בו היו מרוכזים מוסדות השלטון הנאציים, בית החייל הגרמני, דירות של הקצינים הבכירים וחנויות, בתי קפה, מועדונים ובתי קולנוע המיועדים רק לגרמנים.
אבל הסיפור המעניין הוא סיפורה של חבורת ילדים יהודיים אשר ברחו מגטו ורשה לצד הארי והתפרנסו בכיכר הזו ממכירת סיגריות לעוברי אורח, מרביתם קצינים וחיילים גרמנים. סיפור הישרדותם המרתק פורסם בספר “מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים”.
חבורת הילדים שרדה ללא כל סיוע של מבוגרים. הילדים דאגו בעצמם לכל צורכיהם: מקומות לינה ומסתור, מזון, בגדים נקיים ואפילו לרחצה שבועית. הם שרדו בזכות היותם קבוצה מלוכדת עם גילויים מדהימים של עזרה הדדית. הגדולים והחזקים שמרו והגנו על הקטנים והחלשים.
אחד הדברים המיוחדים לחבורה הזאת הם התצלומים שנותרו מאותם ימים. באותה תקופה פעל בכיכר צלם מקצועי פולני שצילם את החיילים הגרמניים שביקשו “מזכרת” מורשה. הילדים שכנעו אותו שיצלם גם אותם.
רוב ילדי כיכר שלושת הצלבים ניצלו, חלקם השתתפו במרד הפולני באוגוסט 1944, ואחרי המלחמה עלו לארץ, הקימו משפחות ושירתו בצה”ל.

הכותב הוא בין היתר צלם (חובב) ומדריך מסעות לפולין
www.yoav-armoni.info, yarmoni@gmail.com