קטע רחוב Stawki, מאנדרטת האומשלאגפלאץ אל רחוב Dubois ועד אנדרטת לוחמי גטו ורשה (הנקראת גם אנדרטת רפפורט), נקרא “נתיב הגבורה” – וכך הרחוב כולו משמש אתר זיכרון לגבורת יהודי גטו וורשה.
בנתיב הגבורה אבני זיכרון מגרניט שחורה, וכל אבן מוקדשת לדמות שמסמלת את גבורת יהודי גטו ורשה. אנו נתקדם לאורך הנתיב ונספר בקצרה על חלק מהדמויות המונצחות בו.
נתחיל לצעוד מהאומשלאגפלאץ ברחוב Stawki ובאבן הזיכרון הראשונה שנראה מונצח המשורר יצחק קצנלסון.

יצחק קצנלסון היה מחנך, משורר, מחזאי וציוני נלהב. חלם לעלות לארץ ישראל וביקר בה פעמיים. כתב את השירים “מה יפים הלילות בכנען” ואת שיר הילדים “חמש שנים על מיכאל” ושירים נוספים.
בגטו לימד ספרות עברית ותנ”ך, עודד את חברי המחתרת ותמך בהם. לאחר המרד בינואר 1943 הוברח קצנלסון מהגטו עם בנו. אחרי שהסתתר בחלק הארי, נתפס ונשלח למחנה ויטל. משם נשלח לאושוויץ עם בנו בסוף אפריל 1944 ושם נספה.
נמשיך ללכת ברחוב Stawki ובפינת הרחוב נראה את אבן הזיכרון בה מונצח יאנוש קורצ’אק שבו ובפועלו עסקנו באחד הגיליונות הקודמים. נפנה ימינה ברחוב Dubois ונתקדם ברחוב. על אבן הזיכרון הראשונה שנראה מונצח הרב יצחק ניסנבוים.

הרב ניסנבוים נולד בבוברויסק בשנת תרכ”ט (1869). למד בישיבת וולוז’ין והיה תלמיד-חכם, דרשן ציוני-דתי ורב בית הכנסת ‘מוריה’ בוורשה. שימש נשיא הסתדרות ה’מזרחי’ בפולין. פעל רבות למען יישוב ארץ ישראל וביקר בארץ בשנת תרס”ה (1905).
בגטו ורשה פסק כי השואה מחייבת את “קידוש החיים” ולא להיהרג על קידוש השם. היה מהתומכים והמעודדים של מרד גטו ורשה. ככל הידוע נספה בינואר 1943 בטרבלינקה. על שמו נקרא הקיבוץ הדתי ‘בארות יצחק’.
נמשיך להתקדם ברחוב Dubois ונגיע לאבן הזיכרון עליה מונצחת פרומקה פלוטניצקה. פרומקה הצטרפה לתנועת הנוער הציונית “פרייהייט” – לימים “דרור”, והפכה במהרה לפעילה מרכזית בתנועה.

לאחר שיהודי פולין נסגרו בגטאות, פרומקה, שהיתה בעלת מראה “ארי”, החלה לפעול כקשרית ונסעה ברחבי פולין הכבושה מחופשת כפולנייה, עברה מגטו לגטו, העבירה מידע, הכניסה נשק לגטו ורשה בתוך סל תפו”א והבריחה אנשים לארץ ישראל דרך הגבול הסלובקי. פרומקה ארגנה מחתרת שפעלה במהלך 10 חודשים בבנדין.
נהרגה בקרב עם הגסטאפו בבונקר האי”ל בבנדין, ביולי 1943. בת 29 היתה במותה.

נמשיך להתקדם ברחוב Dubois ונגיע לאבן הזיכרון עליו מונצח פאוול פרנקל – מפקד האצ”י (הארגון הצבאי היהודי) בגטו ורשה.
פאוול פרנקל נולד בשנת 1920 בוורשה. בגיל 18 הצטרף לתנועת בית”ר כמדריך. בהמשך גם הצטרף אל “ברית החייל”. ב-1940 הצטרף לארגון הצבאי היהודי – אצ”י והיה אחד ממפקדיו.
במהלך מרד גטו ורשה פיקד פרנקל על לוחמי אצ”י בכיכר מורנובסקה. לוחמי האצ”י הניפו על גג הבניין את הדגל היהודי הכחול לבן ואת הדגל הפולני ובמקום התנהלו הקרבות העזים ביותר במהלך המרד. פאוול פרנקל נהרג בקרב עם כוחות גרמניים במרד גטו ורשה, במאי 1943.
נמשיך להתקדם ברחוב Dubois ונגיע לאבן הזיכרון עליה מונצח מרדכי אנילביץ’ –מפקד האי”ל (הארגון היהודי הלוחם) במרד גטו ורשה.

מרדכי אנילביץ’ הצטרף בגיל 15 לתנועת השומר הצעיר והפך למדריך מוביל ולמנהיג התנועה. בתחילת 1942 חזר בראש קבוצת מדריכים לגטו ורשה והנהיג את הנוער היהודי בגטו. מסתיו 1942 שימש מפקד האי”ל – הארגון היהודי הלוחם ופיקד על מרד גטו ורשה באפריל–מאי 1943.
התאבד עם חבריו בבונקר הפיקוד ברח’ מילא 18 ב-8 למאי 1943 על מנת שלא ליפול בידי הגרמנים. על שמו נקרא הקיבוץ “יד מרדכי” שבעוטף עזה.

אתר הזיכרון ללוחמי האי”ל ברחוב מילא 18.
סמוך לאבן הזיכרון עליה מונצח מרדכי אנילביץ’ נראה גן קטן ובמרכזו תלולית: זהו אתר הזיכרון ללוחמי האי”ל ברחוב מילא 18.
כבר ביולי-אוגוסט 1942, עם הגעת הידיעות לגטו וורשה על הרצח השיטתי בטרבלינקה, הבינו חברי תנועות הנוער הראשונים כי עליהם לבחור בין הגירוש אל מותם בטרבלינקה או למות במאבק בשם העם היהודי, והם בוחרים ללחום בגרמנים. בסוף יולי 1942 מקימים מנהיגי תנועות הנוער את האי”ל אשר מנסה לשכנע את תושבי הגטו להתנגד לגירושים, וכן מתנקש במפקד המשטרה, המומר שרינסקי, ולאחר מכן בסגנו יעקב לייקין.

בספטמבר 1942 נפסקים הגירושים לזמן מה וארגוני המחתרת, האי”ל והאצ”י, מתחילים לצבור כסף, מזון ואמצעי לחימה – נשק ותחמושת למרד.
ב-18 בינואר 1943 חוזרים הגרמנים לבצע אקציות והאי”ל מפתיע את הגרמנים, הורג עשרות חיילי וואפן-SS ועוצר את הגירושים.

מאותו שלב, כל תושבי הגטו תומכים במאבק, מכינים בונקרים ותעלות קשר וצוברים אמצעי לחימה ומזון לעימות עם הגרמנים שהיה ברור כי יגיע.
ב-19 באפריל 1943 פורץ מרד גטו וורשה. לוחמי האי”ל והאצ”י נלחמים בגרמנים בחירוף נפש ומצליחים להתמודד עם כוחות עדיפים במשך 3 שבועות.

בתחילת המרד, הצליחו לוחמי האצ”י והאי”ל להפתיע את הגרמנים ולגרום להם אבידות, אולם בהמשך נקטו הגרמנים בשיטה פשוטה אך יעילה וקטלנית : במקום להיכנס לקרבות רחוב עם חוליות של מורדים, הם עברו מבית לבית ושרפו את כל הבתים בזה אחר זה.
מפקדת האי”ל התמקמה בבונקר ברחוב מילא 18. בבונקר מתבצרים כ-170 לוחמים. ב-8 במאי 1943 מגלים הגרמנים את הבונקר. חלק מהלוחמים מצליח לברוח אך מרבית הלוחמים, בראשם מרדכי אנילביץ’, מתאבדים.
מנהיגי המרד יודעים מראש שיפסידו בקרב, ובכל זאת מתקוממים. במכתבו האחרון כותב מרדכי אנילביץ’ לסגנו אנטק צוקרמן שהיה בצד הארי: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו.

איך מגיעים?
נתיב הגבורה – לאורך הרחובות Stawki- Dubois-Ludwika Zamenhofa
אתר הזיכרון ללוחמי האי”ל במרד גטו וורשה Miła 2, 00-001
היכן לנים בוורשה?
Novotel Warszawa Centrum, Marszałkowska 94
Mercure Warszawa Centrum, Złota 48
The Westin Warsaw, John Paul II Avenue 21
Sofitel Warsaw Victoria, Królewska 11
Marriott Hotel al. Jerozolimskie 65/79

הכותב הוא בין היתר צלם (חובב) ומדריך מסעות לפולין www.yoav-armoni.info, yarmoni@gmail.com